חיפוש
דלג על חיפוש
עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

מיילדות במרוקו עם רבקה סלמן מיילדת

רבקה סלמן היא מיילדת ותיקה בבית החולים נהריה. את חינוכה כמיילדת רכשה במרוקו.

היא נולדה והתחנכה בעיר קטנה ("בגודל של נהריה") במרוקו. בגיל 17 התקבלה לבית ספר לאחיות מוסמכות בקזבלנקה, ואחרי כן השתלמה במשך שנה נוספת כמיילדת ברבאט.

 

ספרי על בית הספר לאחיות:

בית הספר לאחיות היה פנימיה, שנוהלה על ידי הצרפתים, אולם המבנה וכל התקציבים ניתנו על ידי אחותו של המלך חסן. כאשר הצרפתים עזבו את מרוקו החלו המרוקאים להכשיר צוותים מקצועיים שימלאו את הריק שנוצר, ולכן היתה חשיבות רבה לבית הספר לאחיות.

כל מחזור התגורר בקומה נפרדת, לכל אחת מהבנות היה חדר משלה, ובו כל הציוד למגורים. המשמעת בפנימיה היתה קפדנית ביותר,ויחד עם זאת קיבלנו חינוך רחב בכל התחומים. סדר היום התחיל בהתעמלות בוקר, ארוחת בוקר, ואחרי כן יצאנו לעבוד במחלקות בית החולים. בשובנו לפנימיה אחר הצהריים היו שיעורים משלימים לבגרות ולמדנו ערבית, כשפה שניה. השפה הרשמית בפנימיה היתה צרפתית.

בסופי שבוע לקחו אותנו להצגות, ולשמוע מוזיקה עם מורה למוזיקה קלאסית, וכן עמדה לרשותנו ספריה גדולה.

במחלקות, האחיות שהדריכו אותנו היו נזירות, הן השליטו משמעת קפדנית ובנוסף- הניתוק מהמשפחה היה לי קשה.

היתה אנטישמיות  בתקופה הזו במרוקו?

לא, בכלל לא. הקבלה לבית ספר היתה קשורה רק בציונים, ולא היתה התייחסות למוצא או לדת.

ואחרי בית ספר לאחיות- קורס מיילדות...

גם לקורס מיילדות התקבלנו על סמך ציונים מבית ספר לאחיות.

התנאי לסיום הקורס היו... חמש מאות לידות!!!

הקורס נערך ברבט- עיר גדולה אחרת, בבית חולים אוניברסיטאי למיילדות וגניקולוגיה, ובו כ- 1000 לידות בחודש! גם את בית החולים הזה ניהלו נזירות. הן גרו במקום, והיתה להן אפילו כנסיה שם. מבחינת תנאי האישפוז זה הלך כך: בכל קומה היתה רמה אחרת של חדרים. הקומה השלישית היתה הקומה העממית, היו בה חדרים גדולים ל- 10 נשים יחד. בקומה השניה היו חדרים ל 3 נשים. ואילו הקומה הראשונה היתה הקומה הפרטית. על כל דלת היתה תמונה של פרח, והחדר היה מאובזר וצבוע בהתאם לפרח שעל הדלת: ורד על הדלת- וילונות, מצעים וכו' ורודים; סיגלית על הדלת- החדר צבוע בצבעים סגולים.

הטיפול הסיעודי היה משותף ללא הבדלים בין הקומות. היה צוות בשפע: אחיות, רופאים, סטודנטים לרפואה וסטודנטיות למיילדות.

המיילדות היו לבושות כמו ליידי'ס- טיפ טופ. לכל מדריכה היו שתי משתלמות, וכל משתלמת טיפלה ביולדת אחת, לנו היה מותר לפנות רק למדריכה האישית.

היינו עובדות במשך שעות הבוקר ואחר הצהרים קיבלנו שיעורים מהרופאים שעבדו בבית החולים.

אם היה דבר מה חריג במחלקות- היו קוראים לנו לראות גם באמצע הלימודים התיאורטיים.

מה עם הנושא של "טיפת חלב"?

למדנו את זה בתקופת בית ספר לאחיות, היינו במרפאות בקהילה, שביצעו מעקבי הריון, הדרכה לאמהות, חיסונים, תזונת ילודים.

ובתום לימודי המיילדות...

חזרתי לעיר שבה גדלתי, היינו משפחה מוכרת בעיר, אני הקמתי מרפאה , היות ולא היתה מיילדת אחרת בעיר. ולכן אנשים מאוד שמחו ששבתי הביתה. רוב הנשים העדיפו לא לפנות לבי"ח, אף על פי שהיה בית חולים קטן במרחק 30 ק"מ מהעיר שלנו. במרפאה שלי טיפלתי בכל הנשים, גם ביצעתי מעקבי הריון, (ערכתי בדיקות לנשים ההרות שכללו דם לסוג , בדיקות שתן לחלבון וכמובן בדיקות קליניות). בהמשך יילדתי את הנשים ואחרי הלידה ליוויתי את היולדת והתינוק בטיפול במשכב הלידה.

כשסיימתי את בית הספר למיילדות קיבלתי במתנה מבית הספר למיילדות ערכה שכללה את כל הציוד הנחוץ כדי לקבל לידת בית: מזרקים, חוטי תפירה מכמה מינים, ואפילו ואקום! היה לי נהג אמבולנס שעבד איתי, הוא היה עוזר לי, אם הייתי מאבחנת איזושהי פאתולוגיה הייתי שולחת את האישה לבית החולים, אם הכל היה שיגרתי הייתי מיילדת אותה או בבית שלה (הרישיון שהיה בידי היה גם ללידות בית) או אצלי במרפאה, לפי רצונה.

הנהג היה מסייע בידי בכל דבר ובכל שעה.

מי שעוד היתה הולכת איתי בלילות לבתי היולדות היתה אמא שלי. היא לא סמכה על זה שאני אלך לבד, והיתה מתלווה אלי לפי הצורך בלילות!

אם הלידה  התרחשה במרפאה- היולדת שהתה שם במשך שלושת הימים הבאים, במעקב שלי. אם הלידה היתה בבית, הייתי באה אליה הביתה לבצע מעקב לאחר לידה.

איך היו קוראים לך לבוא לילד, הלוא לא היו אמצעי תקשורת שקיימים כיום?

הקריאה התבצעה או ע"י הגעה אלי הביתה או למרפאה, או באמצעות בית החולים. בסוף התקופה לפני שעלינו ארצה, כבר היה לי טלפון.

האנשים שבאו לקרוא לי, היו מביאים אותי עם הרכב שלהם. הנשים במשפחה היו מכינות את הבית בדיוק כפי שצריך ללידה, הן היו עוטפות את המיטה בניילון, ועל זה שמות סדינים נקיים, מכינות קערה למים, וכשאני הייתי מגיעה, הייתי בודקת את האישה, ומלווה אותה בטיפול בהתאם  לשלב בלידה שבו היא נמצאה. אם היולדת לא היתה בלידה פעילה, המשפחה שלה היתה מחזירה אותי, ומביאה שוב לפי הצורך. אם הטיפול היה נדרש בלילה, היה על המשפחה לשלם. אם הטיפול הוא ביום, הוא היה ניתן חינם.

ספרי לי סיפור לידה אחד בבקשה.

יום אחד הגיע איש שקרא לי לבוא בדחיפות. ניסיתי לברר איפה הם גרים, "כאן כאן, לא רחוק", הוא השיב. קראתי למוסטפא, הנהג , והתחלנו לנסוע. נסענו ונסענו, בלי סוף, האיש כל הזמן התעקש ש"כבר מגיעים"...

בתום נסיעה ממושכת הוא עצר ליד ואדי, והביא חמור כדי שיעביר אותי מעל הנחל...

אני הייתי מאוד מופתעת, אך הודעתי לאדון שלא אעלה על החמור. בסופו של דבר הוא הצליח לארגן קרש שהיווה גשר מעל הנחל, וכך עברנו את המכשלה הזו. עוד הרבה לפני שהגענו לאוהל שבו הם גרו, יכולתי לשמוע צרחות של יולדת. בהגיעי התגלה לעיני מחזה מוזר: על האדמה ישבה היולדת, ובין רגליה נערמה תלולית עפר!

הקשישה באוהל הסבירה לי מה מטרת הערימה: חבל ללכלך את כל האוהל, ככה כל הדם של היולדת מכוסה... זה נותן לנו מושג על המודעות הנמוכה לסיכונים לזיהומים שהיתה בקרב חלק מהאוכלוסיה...

כשבדקתי את היולדת מצאתי אותה בפתיחה גמורה, עם... FOOTLING !

(...מה עוד יכיל התסריט הזה?...אני מהרהרת ביני לביני).

אולם סוף טוב, הכל טוב- הצלחתי לילד אותה, כי בלימודי המיילדות למדנו גם לבצע MAURICEAU לחילוץ מצג עכוז.

ככה זה היה- בעבודה  יום- יומית למדתי וראיתי המון דברים!

את כל הביטחון שלי רכשתי בתקופה הזו.

האנשים פירגנו לנו, כשסיימתי לקבל לידה, היה מחכה לי שולחן ערוך עם כל טוב! האנשים ידעו להחזיר טובה כנגד טובה. גם כשפנו אלי היו קוראים לי "דוקטורה".

עבור לתוכן העמוד