חיפוש
דלג על חיפוש
עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

מסיבה קיסרית

מסיבה קיסרית

מינדי לוי CNM, MA, SEP 

יש בי כל מיני סוגים של ידע. יש דברים שאני יודעת בגלל שאני בן אדם עם הגיון בריא. יש דברים שאני יודעת כי אני אישה ואימא, וילדתי וגידלתי שלושה ילדים. יש דברים שאני יודעת כי אני עובדת כמיילדות במשך 20 שנה ולוויתי המון נשים בלידה. ובשנים האחרונות יש בי סוג חדש של ידע- ידע של מטפלת בטראומה, בעיקר בטראומות בעקבות לידות קשות.

לאחרונה הייתה לי הזדמנות נדירה לקשור את כל החוטי הידע האלה ביחד ולהיות שותפה לחוויית לידה מתקנת שהתרחשה בחדר ניתוח והפתיעה אותי בעוצמותיה.

שירלי (שם בדוי) הגיעה אלי לטיפול בשבוע 36 להריון השני שלה. הלידה הראשונה הסתיימה בניתוח קיסרי דחוף עקב חוסר ירידה של התינוקת בתעלת הלידה.

בתור מיילדת בעלת ניסיון רב בחדר לידה, לא שמעתי משהו מאד יוצא דופן בסיפור הלידה של שירלי- זירוז לידה בשבוע 41 עקב מיעוט מי שפיר, מספר ימים בחדר לידה בלי אוכל ובלי שתייה, אפידורל מוקדם עקב תשישות וחוסר יכולת להתמודד עם הצירים, פקיעת מים יזומה ב-2 ס"מ בניסיון לקדם את הלידה, מוניטור פנימי, החדרת מים לרחם, שלוש שעות של לחיצות מאומצות וסיום התהליך בניתוח קיסרי.

בתור אישה ואימא זה נשמע כמו סיפור נורא ארוך, מדאיג ומפחיד. מה עם התינוקת? איפה היא בסיפור הזה? גם היא הייתה "בלידה" כל השעות האלה. כשאני שומעת את הסיפור הזה עולה בי תפילה שבאמת הכול בסדר אצלה.

בתור בן אדם אני חושבת על בן הזוג שלה, אמנון (שם בדוי)- איך הוא החזיק מעמד בכל השעות האלה? אני מקווה שמישהו דאג לו, תמך בו, הביא לו סנדוויצ’ים וקפה. אני שואלת את עצמי לגבי שירלי איך אפשר לשכב במיטה כל כך הרבה שעות בלי להשתגע. ואיך ניתן להישאר שפוי בלי לאכול כל כך הרבה זמן? היא לא הייתה רעבה? מאיפה היא שאבה את הכוחות?

בקליניקה, בתור מטפלת גוף-נפש, ישבתי ביחד עם שירלי והקשבתי ולמדתי את החוויה הפנימית שלה. בשעות האלה נבטו זרעים של חוויה מתקנת. ניתנה הזדמנות לשתינו לשבת ביחד, להאט את הקצב של הזמן, לשים לב לכל רגע ורגע במהלך האירוע ולהתחיל להבין מה קרה לה שם, מה הייתה החוויה הפנימית שלה, אלו רגשות עלו בה, איזה מחשבות עברו לה בראש, אילו תחושות היו בגוף. הידע שרכשתי במהלך הטיפול הזה עם שירלי חידש לי הרבה דברים וחידד נקודות שחשתי אותם גם קודם.

באותה הלידה, מהרגע שהתקבלה ההחלטה על ניתוח קיסרי, היה שינוי דרסטי ולא צפוי בקצב ההתרחשויות ומספר הפעולות שבוצעו על ידי ריבוי אנשי צוות בו זמנית. זה הכניס את שירלי לסחרור של חוסר אונים, חוסר שליטה ובלבול. היא מתארת שאיבדה את היכולת שלה לקלוט, להבין ולשתף פעולה עם מה שקרה. היא הרגישה כמו חפץ, שעושים בה כל מיני דברים. זכור לה במיוחד גילוח יבש, ללא סבון או מים, כואב ושורף. בנוסף, היה לה זיכרון מוזר ומאד ברור מכך שמניחים עליה כל מיני דברים בזמן שמכינים אותה לניתוח. היא מספרת שהיא שאלה את עצמה 'האם הפכתי למדף? לשולחן עובדה? מה זה בכלל?' לא היה לה זמן להגיב, לשאול או לקבל תשובה.

המעבר שלה על אלונקה לחדר ניתוח אירע במהירות מפחידה. היא איבדה את אמנון בדרך ולא ראתה אותו בהמשך כדי להיפרד ממנו כמו שצריך עם חיבוק ונשיקה. היא מצאה את עצמה לבד בתוך חדר קפוא מלא במכשירים ומכונות ואנשים זרים לבושים בחלוקים, מסכות וכובעים. אף אחד לא ניגש אליה, אף אחד לא דיבר איתה. לקחו ממנה את המשקפיים, לכן היא גם לא ראתה טוב וזה כמובן הגביר את תחושת חוסר האוריינטציה, ותרם להרגשה של בלבול ולחוויה של חוסר אונים. והיה קר!! תחושת הגוף הייתה של קור שחודר לעצמות, שרועדות גם בגלל הפחד. קשה היה להפריד ביניהם.

הרחיצה לפני הניתוח העצימה את תחושת הקור והוסיפה חוויה קשה של חשיפה. זה אולי הרגע הכי קשה עד כאן. לבדה, קר לה, רועדת, חשופה, חסרת אונים, לא רואה, אין עם מי לדבר, אין לאן לברוח. חוויה של חפצון- "הפכתי לחפץ".

בזמן הניתוח, אנשי הצוות מדברים ביניהם על הא ודא. היא מרגישה אותם מזיזים את חלקי גופה מכאן לכאן ומרגישה קצת כמו חתיכת בשר. זה לא נעים אבל היא מבינה שזה חלק מהעניין. לא נורא. מחכה לשמוע בכי. מחכה לפגוש את התינוקת. מחכה לשמוע שהכול בסדר. מחכה לסוף.  

אומרים לה מזל טוב, שהתינוקת בחוץ. היא שומעת בכי, אבל לא רואה אותה. "איפה היא?" עונים לה שמטפלים בה. הגוף שלה זועק: לראות אותה, להרגיש אותה, להחזיק אותה בידיים, לחבק אותה קרוב קרוב, להריח אותה. המיילדת מתקרבת אליה עם חבילה ירוקה, היא מקרבת את החבילה הזאת אליה. היא רואה במטושטש פנים מתוקות ומתחילה לבכות. בכי מבולבל, תערובת של שמחה, הקלה, התרגשות, אובדן, פחד, אכזבה ואהבה. המיילדת מצמידה את הלחי של התינוקת ללחי שלה. היא בוכה לה לתוך האוזן. היא רוצה להחזיק אותה אבל לא יכולה כי שתי ידיה קשורות לקרשים היוצאים משולחן הניתוחים. הרצון להחזיק הופך לצורך להחזיק שהופך לכעס ותסכול. הידיים בוכות. "בשביל מה יש לי ידיים אם לא בשביל להחזיק את התינוקת שלי כשהיא בוכה?"

המיילדת הולכת ולוקחת איתה את החבילה הירוקה הבוכה של שירלי. רופא הילדים מחכה. צריכים לקחת אותה למחלקת תינוקות לחמם אותה. הדלת נסגרת ויש שקט. היא נשארת שוב לבד עם הקור, האנשים הזרים, תחושת הבשר, הידיים הקשורות. זה מרגיש כמו נצח. היא שואלת את עצמה: "האם באמת ילדתי? זה לא מרגיש כמו שלידה צריכה להרגיש."

היא עוברת לחדר התאוששות. שוב לבד. הגוף רועד מקור, התרגשות ושוק. יש פרצופים מטושטשים חדשים. חושבת לרגע שבעלה בטח נמצא עם התינוקת במחלקה. זה קצת מרגיע, אבל גם מעלה בה קנאה. "אחרי לידה, תינוק צריך להיות עם אימא שלו, לא?" שום דבר לא קרה כמו ששירלי תכננה. היא תשושה, כואבת, רועדת. אחות הניחה עליה שמיכה חמה וזה ניחם אותה.

אמנון הגיע לתוך חדר התאוששות עם חיוך מאוזן לאוזן. בן אדם מאושר. יש לו בת! הוא מספר שכל המשפחה הגיעה ושכולם כבר ראו את התינוקת. הוא מראה לה תמונות בפלאפון בהן הוא מחזיק את התינוקת, סבתא מחזיקה אותה, האחות במחלקה מחזיקה אותה ומטפלת בה. היא כל כך יפה, אבל שירלי מרגישה רק קור קודר ואבן בלב. "כולם מחזיקים אותה ואני לא. מה זה?" קשה לה להודות בזה, אבל היא מרגישה דחייה. היא מספרת: "לא רציתי את התינוקת הזאת שכולם כבר נגעו בה, בדיוק כמו אימא חתולה שלא רוצה גור שזרים נגעו בו." לקח לשירלי הרבה זמן לשקם את מערכת היחסים שלה עם בתה.

יש עוד על מה לספר, אבל אני בוחרת לעצור כאן, כי אני רוצה לספר על התיקון שנעשה.

בשבוע 38 שירלי ואמנון ביקשו ממני ללוות אותם לחדר לידה. שירלי החליטה שהיא תנסה ללדת בלידה טבעית הפעם, אבל לא בכל מחיר. אם לא ילך חלק, אז תמיד אפשר ללכת על ניתוח חוזר. המשכנו להיפגש וביחד בנינו תוכנית טיפול. הפעם, שירלי מתכוונת לחוות חוויה של שליטה, שיתוף, העצמה, כבוד, רוגע, אינטימיות זוגית וחיבור מיידי עם התינוק. ביחד יצרנו תוכנית.

בשבוע 41, בביקורת בחדר לידה, הייתה ירידת דופק של התינוק במוניטור, ושירלי התקבלה מיד לחדר לידה. אני מגיעה ושמה דיסק עם מוזיקה מרגיעה. ואנחנו מדברים בייננו בשקט החדר לידה. שירלי מבינה שיש שתי אופציות: ניתוח עכשיו או ניתוח אחר כך. היא מחליטה על ניתוח עכשיו. אני יוצאת מהחדר ומאפשרת לשירלי ואמנון להיות ביחד ולעבד את ההחלטה, לבכות קצת, לנשום קצת, לעכל את המצב.

אני מודיעה לרופא האחראי על ההחלטה שלהם ומתחילה לאסוף ציוד להכנה לניתוח. אני נזכרת במהירות המופרזת בה נעשתה ההכנה הקודמת ודואגת לעשות את זה אחרת. אני דופקת בדלת, מחכה לרשות להיכנס ומוצאת את שירלי בוכה. היא מרגיעה אותי ומסבירה שהדמעות נובעות מהתרגשות לפגוש את בנה.

אנחנו מתחילות עם גילוח. שירלי רוצה להתקלח לפני הניתוח. עולה גם רעיון של חוקן. אני מגלחת את שירלי עם סבון ומים חמימים, עושה לה חוקן והיא ממשיכה בשירותים ומקלחת. היא יוצאת אחרי 10 דקות רחוצה ונקייה ומוכנה להמשך. רופאה באה, מרכיבה לה עירוי ולוקחת דמים. יש דיון שלם לגבי מקום הדקירה. שירלי לא רוצה בשורש כף היד כי זה כאב לה שם. מבקשת במקום אחר. הרופאה משתפת פעולה וביחד הן מוצאות מקום שמקובל על שתיהן. יש עירוי. גם חותמת על הסכמה לניתוח. יש הוראות לתת פרה מדיקציה. הכול נעשה לאט. שירלי שואלת שאלות ומקבלת תשובות. היא מורידה תכשיטים. לא מורידה משקפיים. הפעם היא רוצה לראות.

שירלי עוברת לאלונקה. כולנו נוסעים ביחד במעלית- שירלי, אמנון, הכוח עזר, המיילדת ואני. צפוף ונעים. כולם מחייכים, מצטלמים. כולנו נכנסים ביחד לחדר ניתוח. אנחנו נפרדים מהכוח עזר עם איחולי הצלחה ומהמיילדת שנראה בהמשך. מגיעים אלינו מרדים ואח חדר ניתוח. נעשתה קבלה לחדר ניתוח. שאלות ותשובות. יש לשירלי כמה בקשות. "אפשרי להישאר עם המשקפיים כדי לראות את התינוק? אפשרי לשחרר יד אחת מהקרש כדי לחבק אותו כשהוא יוצא?" יש פרצופים, יש מבטים, יש מתח, ובסוף יש גם תשובה: "כן, למה לא?" יש ויכוח קטן בין המרדים לאח לגבי המשקפיים ובסוף יש החלטה, סוג של פשרה- כל עוד הדיאתרמיה עובדת אין משקפיים. כשמביאים לה את התינוק- אין בעיה. נשים משקפיים והיא תראה את התינוק שלה. יש הרגשה נעימה של שיתוף פעולה. יש הרגשה של שליטה, של התייחסות והתחשבות.

שירלי נכנסת לחדר ניתוח. באמת קר. אני עומדת על ידה כל הזמן, קצת נותנת הסברים וקצת מסיחה את דעתה. יש מצב רוח טוב, כולם נראים רגועים. עובדים לאט ובזהירות. אני מכינה את שירלי לכך שרגע אחרי שתשמע צליל של שאיבת נוזלים היא תשמע את הבכי של הבן שלה. וככה זה היה. בזמן שרופא הילדים טיפל בתינוק, אני והמרדים שמים לה את המשקפיים והמרדים שחרר לה את היד. חיכינו ביחד שהמיילדת תביא לה את התינוק והיא תחזיק אותו. ואכן כך זה היה - היא החזיקה, חיבקה, נישקה, ראתה, הרגישה והריחה את הבן שלה. מצלמים. הפעם, יש דמעות של אושר טהור.

המרדים שואל את שירלי אם היא רוצה לישון בזמן סגירת הבטן והיא עונה לו שכן, בשמחה היא תישן. אני מחליטה להישאר. לא רוצה לקלקל את הקסם. פוחדת שתפתח את העיניים ותמצא את עצמה לבד. יושבת, נחה, נושמת ושמה לב לכמה אושר יש בליבי. ממש מסיבה קיסרית.

מחכה לסיום הניתוח. עוברת ביחד עם שירלי לחדר התאוששות. אמנון מודיע לנו על משקל התינוק. הכול בסדר. אף אחד לא לבד. אני עם שירלי ואמנון עם התינוק. אמנון מגיע לתוך חדר התאוששות. סוגרים מסביבנו את הוילון ומבקשים שנהיה בשקט. אין בעיה. אני הולכת ומשאירה את שירלי ואמנון להיות ביחד. אני אומרת להם שאפגוש אותם במחלקה. וכך זה היה.

מיד אחרי קבלתה למחלקת יולדות, שירלי מבקשת שיביאו לה את התינוק להנקה והביאו אותו מיד. אנחנו מקלפות אותו מהבדים שעוטפים אותו כי שירלי רוצה להרגיש את עורו על עורה. מכסים את שניהם בשמיכות חמות והוא עושה את דרכו אל השד ומתחבר. זהו, עכשיו אפשר ממש לנשום.          

אני נפרדת מכולם. אף אחד מאיתנו לא מצא את המילים לבטא את מה שעברנו ביחד.

אני חוזרת לחדר לידה, לאט לאט מתחילה למצוא את המילים לתאר מה שקורה לי. אני מבינה שכל סוגי הידע שבי התייחדו היום באירוע הזה. האדם שבי, האישה שבי, המיילדת שבי והמטפלת שבי נפגשו היום ואפשרו למשהו חדש לקרות. עכשיו, רק נשאר לי לספר לכל העולם מה שאני למדתי.

דרג את הכתבהדירוג כתבה מסיבה קיסרית: 3 כוכבים
כוכב 12 כוכבים3 כוכבים4 כוכבים5 כוכבים
9 מדרגים
עבור לתוכן העמוד